למה להשתמש בקליקר ולא במילה?

למה בכלל להשתמש בקליקר? למה אי אפשר להסתפק בקול שלנו ולומר לכלב "יופי!" או "כלב טוב!" בכל פעם שהוא מבצע התנהגות רצויה?

הקליקר משמש ככלי תקשורת חשוב מאוד ביננו לבין הכלב שלנו. ככלי שכזה, הוא צריך להיות מדויק, אחיד ומובדל.

דיוק – כאשר הכלב עושה משהו טוב, אנחנו רוצים להבהיר לו שהוא עשה משהו טוב ולתת לו פרס על ההתנהגות הטובה. אבל איך הכלב יידע על מה הוא מקבל פרס? כדי להסביר את הנקודה טוב יותר, בואו נהפוך תפקידים: דמיינו את עצמכם נוהגים ברכב. פתאום מישהו אומר לכם "יופי! נהג טוב!" ונותן לכם קוביית שוקולד משובח. נחמד, נכון? אבל אם תרצו לקבל עוד קוביית שוקולד תצטרכו לחזור בדיוק על הפעולה שעשיתם. אבל איזו פעולה זאת הייתה? האם סיבוב ההגה לצד ימין? לצד שמאל? יישור המראה? איתות? בזמן שנאמר המשפט "יופי! נהג טוב!" יכולתם להספיק לעשות את כל הפעולות האלה אחת אחרי השנייה. אבל אם כשהייתם נוהגים הייתם פתאום שומעים 'קליק' אחד, ברור וחד, הייתם יודעים שהפעולה שעשיתם באותה שנייה ממש היא הפעולה הרצויה, והיא הפעולה שתזכה אתכם בשוקולד כשתעשו אותה שוב.

ההבדל המרכזי בין אילוף בקליקר לבין אילוף בשיטות אחרות, המבוססות גם הן על חיזוקים חיוביים, הוא שהכלב יכול להבין בדיוק איזו התנהגות שלו זיכתה אותו ב"פרס". עם הקליק, המאמן יכול "לסמן" את ההתנהגות, כך שהכלב יידע בדיוק מה הוא עשה. זו הסיבה שמאמנים בקליקר מכנים את צליל הקליק (ואת הקליקר עצמו) בשם "סמן אירוע". חישבו על לחיצה על הקליקר בתור לחיצה על מתג מצלמה. אנחנו "מצלמים" את הרגע המדויק אותו אנחנו רוצים לחזק. לא את הרגע שלפניו ולא את זה שאחריו. הזמן שלוקח לנו לומר מילה, אפילו מילה קצרה, ארוך מדי בשביל דיוק כזה.

אחידות – נסו לומר "יופי!" או "כלב טוב!" עשר פעמים ברציפות. האם בכל פעם נשמעתם בדיוק אותו הדבר? האם בכל מצב רוח, בכל שעה של היום, תמיד, בכל מצב, תישמעו אותו הדבר? וודאי שלא. אינכם מכונה והקול שלכם משקף את מצבכם באותו רגע. זה טבעי ונכון, אבל לא לתהליך לימוד. אנחנו רוצים שהכלב שלנו תמיד ישמע את אותו הדבר, ושתמיד יקשר את הדבר הזה למשהו טוב. אם תגידו לו "יופי!" אחרי יום ארוך ומתיש בעבודה, לא בטוח שהוא יבין שזה אותו "יופי!" של שבת בבוקר בפארק. הקליקר, קטן ופשוט, תמיד יישמע אותו הדבר ותמיד ישלח את אותו המסר בדיוק: "יופי! כלב טוב!".

נבדלות – בני האדם מדברים הרבה. אנחנו משלחים מילים לחלל האוויר בלי להרגיש כמעט. הכלב שלנו, שאינו מבין עברית, שומע את הדיבור שלנו כבליל חסר-משמעות. מדי פעם הוא מזהה מילה מוכרת וזוקף את אוזניו. במילים כמו "יופי" אנחנו משתמשים גם כדי לומר: "איזה יופי של סרט", או: "יופי שבאת!". בקליקר אנחנו לא משתמשים באף סיטואציה אחרת במהלך היום. הצליל של הקליקר הוא נבדל ושונה מכל שאר הצלילים המקיפים את הכלב. הכלב לא ישמע את הקליקר כדרך אגב, בתוך שיחה וכאשר הוא כבר ישמע אותו הוא לא יוכל לבלבל אותו עם שום דבר אחר.

כדי לתקשר בצורה הטובה ביותר עם הכלב ולהבהיר לו בדיוק מה אהבנו במה שהוא עשה ומה כדאי לו לעשות שוב, אנחנו צריכים משהו שיעזור לנו לתפוס את הרגע בדיוק, תמיד באותה הצורה ובדרך שאינה משתמעת לשני פנים. הקליקר עושה זאת בצורה מושלמת.

חזרה לעמוד "על השיטה"

0 תגובות

השאירו תגובה

Want to join the discussion?
Feel free to contribute!

כתיבת תגובה