כלבים מסוכנים – האחריות היא עלינו

מי שפתח את העיתון היום בבוקר, נתקל בכותרת חדשה-ישנה: כלב תקף ילד.

לפני שאכתוב מה דעתי על העניין הזה, אני רוצה להבהיר כמה דברים: תקיפה של כלב זה דבר חמור, בייחוד כאשר המותקף הוא ילד. אני לא מזלזלת בפציעה של הילד ומאחלת לו, כמובן, החלמה מהירה.

 

אבל היום אני רוצה לדבר על מה שלא מדברים עליו. כולם ידברו על מה יקרה עכשיו, מה צריך לעשות, כולם ידברו על העתיד. אני רוצה לדבר על העבר, על רגע לפני התקיפה, על ימים וחודשים ושנים לפני התקיפה. בלי להתייחס למקרה הספציפי הזה, אני רוצה להעביר מסר אחד ברור: תקיפה (ועוד תקיפה ממושכת, לא "ביס" אחד) היא סממן של אגרסיביות. ולאגרסיביות תמיד יש משהו שעומד מאחוריה, תמיד יש לה היסטוריה.

הנה כמה נתונים מעניינים:

        70% ממקרי הנשיכה נעשו על ידי כלבים שאינם מסורסים.

        לכלב קשור יש פי 2.8 סיכוי לנשוך מאשר כלב שאינו קשור באופן קבוע.

        78% מהכלבים שהיו מעורבים בתקיפה לא גודלו כחיות מחמד, אלא ככלבי שמירה, כלבי עבודה, כלבי תקיפה ועוד.

        84% מהכלבים שהיו מעורבים בתקיפה גודלו ע"י בעלים לא-אחראיים שהזניחו אותם, התעלמו מהם, קשרו אותם והתייחסו אליהם באלימות.

הנתונים לקוחים מכאן.

 

כלב, או כל יצור חי לצורך העניין, לא מתנהג בצורה אגרסיבית ללא סיבה. הסיבה יכולה להיות הזנחה, מכות, התעלמות, קשירה או מניעת צרכים בסיסיים. בדיוק כמו תינוק, לכלב אין כוונות רעות, אין לו אג'נדה, אין לו תוכנית פעולה. בדיוק כפי שכל בני האדם נולדים טובים, כך גם הכלבים. כבר הוכח הקשר בין ילדים שעברו התעללות אלימה לבין המבוגרים האלימים שהם גדלו להיות. אצל הכלבים המצב אינו שונה. בעלי חיים בכלל וכלבים בפרט שגודלו באהבה, בחום וברוך, לא יתעוררו בוקר אחד ויחליטו לתקוף ככה סתם. אם נתבונן בכותרות בעיתונים של השבועות האחרונים, נקרא את הדיווחים על התעללויות בבעלי חיים בישראל, וניזכר במשפט שאומר שחברה נמדדת על פי היחס שלה לבעלי חיים, נבין שאנחנו, כחברה, נמצאים במצב גרוע ביותר.

 

הכותרות בעיתונים יזעקו עכשיו, כמו אחרי כל מקרה כזה. העיתונות לא תבחן את המקרה לגופו, אלא תמהר להסיק ממנו מסקנות מכלילות. אחת התוצאות של התנהלות כזאת – שטחית, פופוליסטית, צהובה ומטילת-אימה – היא חוק הכלבים המסוכנים. חוק זה עשה יותר נזק מתועלת – הוצאת גזעים שלמים מחוץ לחוק לא תרמה לצמצום האגרסיביות של הכלבים, אלא העבירה את הטיפול בהם, באופן כמעט בלעדי, לידי אזרחים מפירי חוק (הנה כתבה בנושא), אוכלוסיה שלא בדיוק מצטיינת בחינוך בדרכי נועם.

על ההשפעות השליליות של חוק הכלבים המסוכנים בישראל ניתן לקרוא כאן. 

 

אתר מצוין, היוצא נגד חוקי הכלבים המסוכנים למיניהם (כן, ישראל היא לא היחידה), מפרט את הבעייתיות בחוקים כאלה:

  1. הכלבים יורדים למחתרת – שם, כאמור, הם לא פוגשים את מיטב בחורינו.
  2. כלבים טובים ובעלים הגונים נענשים.
  3. נוצרת תחושה מזויפת של ביטחון – במקום לטפל בבעיה האמיתית מטפלים בסימפטום.

[לקריאה נוספת באנגלית, ליחצו על הקישור הזה

 

האחריות היא עלינו. לקחנו חיה מן הטבע ובייתנו אותה לטובתנו האישית? עלינו לדאוג לצרכיה שלה: מזון טוב, מקום בטוח ומוגן, יחס חם, אוהב ונטול-אלימות.

 

אני תקווה שהתקשורת לא תיגרר למסע הדמים הרגיל אחרי מקרים כאלה. מסעות דמים נועדו להשריש פחד. פחד אינו מאפשר דיון אמיתי, אלא מוביל לקבלות החלטות עם השלכות טרגיות הן לנו כחברה והן לכלבים החיים בקרבנו. 

 

2 תגובות

Trackbacks & Pingbacks

השאירו תגובה

Want to join the discussion?
Feel free to contribute!

כתיבת תגובה